על מה מדברים?

אונס (1) אורתודוכסים (1) אחד במאי (1) אנארכיזם (1) אנרכיזם (1) אפיפיור (1) ארצות הברית (4) בדלנות (2) בצע (1) ברית המועצות (1) גאווה (3) גרגרנות (3) דת (4) האח הגדול (1) הארץ (1) הדרת נשים (1) הטרדה מינית (1) המזרח התיכון (1) התנועה הליברלית החדשה (1) זעם (2) חטאים (3) חיזבאללה (1) טאו (2) טאואיזם (2) טרור (2) יהדות (2) יהודים (1) יום הזכרון (1) יום הנצחון (1) יום כיפור (1) ימין (6) ישוע (1) ישראל (4) כבוד (1) כיבוש (2) לאו צה (1) לבנון (1) ליברליזם (8) ליברלים (3) מגדר (1) מדיטציה (1) מלחמה (3) מלחמת העולם השנייה (2) מצרים (1) מרצ (1) נוצרים (1) נצרות (2) סוציאליזם (8) סוציאליסטים (1) סוריה (1) סין (1) סלובניה (1) ספרטיזם (1) סרבנות (1) עבודה (1) עצלות (1) ערבים (1) ערכים (1) פאשיזם (1) פוליטיקה (5) פיגוע (1) פילוסופיה (1) פלסטין (2) פמיניזם (3) פסח (1) פסחא (1) פרובוקציה (1) פרנציסקוס (1) צבא (2) צבא ההגנה לישראל (4) צום (1) ציונות (2) צניעות (2) צעדת השרמוטות (2) צפון קוריאה (1) קומוניזם (2) קונסרבטיבים (1) קים ג'ונג און (1) קנאה (1) קפיטליזם (2) קתולים (1) רבין (1) רבנות (1) רוסיה (2) שטחים (1) שירה (1) שירים (2) שלום (1) שמאל (9) שמרנים (1) שנאה (1) תאווה (1) תיאופוביה (1) תשוקה (1) poetry (1)

יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

הפמיניזם שיצא מכלל שליטה.

בעבר היתה האישה קניינו של הגבר. של אביה ולאחר מכן בעלה. את האישה היה נותן האב לגבר ה"ראוי" בתמורה של גמלים או חמורים או רכוש אחר. למעשה אנו יכולים לראות שהאישה בימים עברו היתה לא יותר מאשר סחורה לשימושו של הגבר. במקרים מסויימים האב היה נותן את בתו יחד עם ממון כדי לפצות על הנטל הכלכלי שכעת מהווה על משפחתו של החתן הטרי, חשוב לזכור שנשים בעבר לא עבדו או הכניסו פרנסה. אינני אנתרופולוג, אך אשער כי העובדה שהאישה הפכה לרכוש היא מאחר והפוליגמיה היתה פטריארכלית ומרובת נשים וזאת בעקבות העובדה שגבר אחד מסוגל להפרות למעלה מאישה אחת בזמן נתון, בזמן שאישה יכולה להרות מגבר אחד בזמן נתון ובמקרים חריגים שניים. הפוליגמיה החלה להישבר במוקדים מסויימים בעולם. ואז החלה להיווצר המונוגמיה. אפשר לומר שהמונוגמיה היא הצעד הראשון בצעה הדת למען האישה. עכשיו כשלגבר אין ריבוי נשים תפקידו או להתפנות לסיוע בגידול וחינוך הילדים או לפרנסה. (יש הסבר רוחני  לתופעה המדוברת*.).

במהלך ההיסטוריה יכולנו לראות נשים בתפקידים בולטים כמו בלאדי מרי, קליאופטרה, מולאן בסין או שליטות קלטיות שהובילו את השבטים לנצחונות מול הרומאיים הפולשים. כל אלו דוגמאות בודדות של נשים שהיו בצמרת ההנהגה ולא תופעה חברתית מבוססת כמו מעמד בכל משפחה. בסוף המאה ה-19 ואל תוך תחילת המאה ה-20 החלו השינויים הדרסטים בתפקידן החברתי של הנשים. מעקרות בית, מתוקף גורלן, לאדם עובד. מקול דומם לקול משפיע בפוליטיקה. 

בחלק מחברות העולם עדיין ניתן לראות את המעמד המדוכא של האישה, אך אין זה די כדי להגיד שהאישה עדיין מדוכאת תחת העולם הגברי. תופעות אפליה על רקע מיני עדיין קיימות גם בחברה המודרנית, אך זה יהיה עוול לכנותן 'דיכוי'. הדיכוי אותו סובלות נשים לא שונה בהרבה מהדיכוי אותו סובלים באותו מעמד באותה חברה. אחת הסיבות היא, כנראה, העובדה כי נתח גדול יותר בגידול הילדים נופל על האישה. כמובן שזה לא חייב להיות כך, לפחות לא במקרה של זוג נשוי.
לפמיניזם המודרני לא תמיד אכפת. לא תמיד אכפת מכך שמעמדן של הנשים עולה ומתייצב**, וממאבק צודק לשיפור המצב הפך הפמיניזם למלחמת מינים. הפמיניזם הפך להיות מעין שוק קפיטליסטי - כשהורדנו את הבקרה והרסן הוא איבד שליטה.

"מלחמת המינים" היא ביטוי שתמיד עורר בי סלידה. נסיונות של מין אחד לזכות העליונות יצר שנאה מהצד השני וחזרה. כך יצרו השובניסטים את הפמיניזם והפמיניזם חיזק את השובניזם, שיצר את המיזאנדריה. היום ניתן לראות נשים שאינן תוקפות את האפליה, אלא את הגברים עצמם. אינני מדבר על אותן נשים שתוקפות את הזמר האידיוט שרץ בכותרות האחרונות, אלא על אלו המדברות שהפכו את המקרים הפרטניים לכלל. מבחינתן כל הגברים אנסים (שווה ערך לכל הערבים מחבלים וכל השתיים ירו ברבין.). בגלל זמר רקוב אחד - כולנו רקובים. היום נחרדתי לראות את הדבר הבא, וכולי תקווה שהוא היה בהומור:

___________________________________________________________________________________
תופעה נוספת שבאה אלינו בעקבות הפמיניזם המודרני הוא המונח הערטילאי הנקרא 'מגדר'. המגדר הוא כלי לשוני שנועד,
כשמו כן הוא, להגדיר. להגדיר הבדלים בין זכר ונקבה בחלק מהשפות (או נייטרלי בשפות מסוימות). ניתן להבחין בכך בדינת ישראל בה יש הבדל ניכר בשפה בין הזכר והנקבה. הפמיניזם החדש לא רק מעוניינת במאבק (או אולי הפיכה) חברתית, הם הכריזו על מרד אכזרי גם על הלשון. נאבקים באלימות ביד אחת ומשחיתים שפה עתיקה ביד השנייה בדרכים שונות ומכוונות וצורמות בעין.


ובכלל כל השיח לאחרונה הוביל אותי לדבר הבא:
אדם המפחד משיימינג. לא נראה לי ריאלי ונראה לי מעט פרנואידי לפחד מכך שבחורה שעשית לה משהו לא בסדר בעבר (בין אם במתכוון או לאו) תנקום בך עכשיו, אם לא היתם בקשר זמן כה רב. רבותי וגבירותי, הפחד אינו השיימיניג או הביזוי הפומבי. בהנחה שעשית משהו דבילי לפני שנים הדבר ייסלח ואם זה היה משהו דבילי כל-כך הביזוי יהיה מוצדק. הבעיה היא השיימינג שנעשה על דעות של אדם. התקיפה האכזרית של דעות שמרניות ולעיתים גם רציונליות.

*מונוגמיה: יתכן הרצון לחנך את האדם ולמנוע ממנו להתהולל יתר על המידה וכך להרבות בחטא התאווה, הגבילה הכנסייה לאישה אחת בלבד. כפי שנאמר הדבר בא לקבע את הגבר עם האישה היחידה אותה בחר - בימים עברו - לנצח. וכך גם למנוע מהאישה לקנא בנשים אחרות. כמובן שלאישה עדיין לא היה חלק בבחירת בן זוגה, אך לפחות לא ננטשה.
בנוסף לכך, כמו כל דבר מושלם, גם לתא המשפחתי צריך שיהיה איזון בין הקצוות. לכם התא המשפחתי המושלם הוא כזה שמורכב מגבר אחד ואישה אחת.

**ישנם מאבקים, שאם נניח להם הם ית ייצבו מעצמם. במקרה הנ"ל. האישה כבר חופשיה והדבר היחיד המקבע אותה במקום הוא מנטאליות שרק הזמן יתקן.

יום שבת, 9 בנובמבר 2013

האם גם השמאל מפספס לקחים מהרצח?

לחילוני הציוני, כפי שציינתי בעבר, ארבעה ימים חשובים בשנה: יום השואה - שמזכיר לנו, מעבר להיותנו מחוברים שאופן ישיר לנרצחים ולשורדים, לאיזו שפל האנושות יכולה לרדת. יום הזכרון לחללי מערכות ישראל - יום של חשבון נפש לאומי; מלבד זכרון עם חברינו שאיבדו בני משפחה זהו יום בו אנו יושבים לחשוב איפה היתי השנה בסדר ביחס למולדת שלי (כי בשאר ימות השנה אנו מרבים לשאול מה המולדת עשתה בשבילנו והאם לא הגזימה עם הדרישות שלה). האם אני יכול להיות אזרח טוב יותר? יום העצמאות - יום של שמחה ובין הימים היחידים שמותר להיות טיפה יהיר; זהו יום של גאווה לאומית בו אנו טופחים אחד לשני על השכם על עשייתנו. חלקינו אף מציינים את אחד במאי, שגם הוא נועד לסמל יום עצמאות והתבוננות. וכמובן, ט"ו בשבט. יום שבו אנו עושים מעשה בשביל האדמה שאנו הורסים בשאר ימות השנה. כמובן שיש לנהוג בכל יום מימות השנה כאילו היה אחד מהימים הללו. ישנו עוד יום חשוב בשנה: יום הזכרון לרוה"מ, שר הבטחון, הרמטכ"ל ואיש שלום רא"ל במיל' יצחק רבין.

חלק מהאנשים רואים את היום כיום הזכרון לרבין. לאדם עצמו. האיש שבגיל 16, כאשר כולם עסוקים באהבות ראשונות, לקח נשק לידיים. הרמטכ"ל שפיקד על מלחמת ששת הימים, מלחמה שזכתה מצב אחד להישגים רבים ושובח רב בארץ ובועלם, הן בגלל הטריטוריה שהושגה והן בגלל הזמן שערכה. הבעיה היא שהמלחמה השאירה לנו פצע שמדמם עד היום. ישנם אנשים שלא אוהבים לציין במיוחד יום לפועלו של רבין, מאחר ולכל איש יש מפעל חיים, ואנשים רבים נרצחו. למעשה, הם טוענים שאין הוא שונה משאר האדם. ויש צדק בדבר.

פן נוסף של יום זה הוא עניין הפלורליזם וההדברות, הרי רבין נרצח בגלל חילוקי דעות. ביום זה שמים דגש כוחה של הסתה ודמוניזציה, על מה מסוגלת לעשות קבוצה קיצונית במקרה של הכאהנות ואיך מסוגלת לשתוק קבוצה בעלת אינטרס פוליטי כמו מפלגת הליכוד. אני עדיין זוכר, כילד, הינו מבצעים פעילות במסגרת הדברות בימים אלה בין שמאל-ימין, דתיים-חילוניים.

עבור אנשי שמאל רבים יום הזכרון ליצחק רבין הוא בעצם יום הזכרון לתהליך השלום. בעוד אנשי ימין רבים טוענים שרבין רק סייע למחבלים בכך שהעניק להם נשק ("פושע" אוסלו). הם טוענים שלא עשה שלום למעשה גרם למותם של רבים. למעשה כל פיגועי ההתאבדות שהיו בשנים האחרונות הם בגלל שהפתאח קיבלו לידיים רובים. הרי כל מי שמקבל רובה הולך להתאבד עם פצצה. כמובן ששלום לא עשינו, כי איך אפשר לעשות שלום כאשר מי שאמור להניע אותו נרצח בתחילת התהליך.

כפי שראינו יש מספר היבטים וחילוקי דעות לגבי יום הזכרון, אפילו התאריך עצמו: אם יהיה בתאריך העברי, בשבת הקרובה לתאריך העברי או בתאריך הלועזי. בכל מקרה, אין שום בעיה שכל אחד ייראה את היום בהיבט אחר, כל עוד אין התנגשות בין ההיבטים - ולא צריכה להיות. עד ש...

רבין נרצח בגלל חילוקי דעות, בגלל הסתה ובגלל פנאטיות. לבוא ולהאשים את הימין או הציניות הדתית ברצח לא שונה בהרבה מהאשמות כלפי הערבים: "שכולם מחבלים". היום אמור לשמש גישור בין הפלגים באוכלוסיה. הוא צריך להיות ממלכתי. הוא צריך להיות יום לאחדות לאומית. לפני שרבין היה שמאלני או איש של שלום הוא היה קודם ישראלי וציוני. אם מדירים פלג פוליטי מתון שלם מהאכולוסייה מיום ממלכתי מאחד, אז, חברים, לא הפקתם הרבה לקח מאז הרצח.